המקומות הבטוחים שלי

בפוסט הזה אני מעוניין לדבר על המקומות שאני מרגיש בטוח ובבית שהם: מדרשת בן גוריון, קיבוץ שדה בוקר, קיבוץ פלמחים. המקומות האלה הם המקומות שגדלתי בהם ואני גר בהם ומרגיש שמקבלים אותי כמו שאני. אני מרגיש חופשי ולא מפחד שהתסמונת תופיע ויראו אותה. פלמחים כשאני מסתכל על מסלול החיים שלי אני נוכח לדעת שרוב החיים שלי חייתי ברמת נגב ואני יותר תושב רמת נגב מאשר תושב המרכז. עזבנו את קיבוץ פלמחים ועברנו לגור במדרשת בן גוריון בשנת 1990, שעברנו הייתי בן 12 ואני גר 26  שנה במדרשה או באזור. יש לי עדיין משפחה וחברים בקיבוץ פלמחים וכל המשפחה של אמא שלי עדיין גרים שם, חוץ מאחות אחת שלה שגרה כבר המון שנים בארצות הברית.  את החברים שלי לא יוצא לי לראות הרבה ואני רואה אותם בעיקר באירועים מיוחדים אבל כל פעם שאני נפגש איתם זה כאילו שלא עזבתי. ליום הולדת הם כותבים  לי ברכות בפייסבוק שמחממות את הלב. זכיתי בחברים מדהימים ומשפחה מדהימה. מדרשת בן גוריון אני זוכר שכשעברנו למדרשת בן גוריון מפלמחים לקח לי זמן להתרגל לשינו. מאזור המרכז עם הים המדהים של פלמחים לנגב ולמדבר. אבל אחרי זמן קצר התאהבתי במדבר ובנגב, במרחבים הפתוחים והשקט המופתי שיש בו. יש בנגב מושג שאני קורא לו "זמן מדבר":ביטוי המתאר את העובדה שכאן אין את הלחץ והחיים המהירים של המרכז והכל רגוע. אני תמיד מדמה את זה לנסיעה בכביש על 40 קמ"ש שרק נהנים מהנוף ולא ממהרים לשום מקום. כאן החיים הרבה יותר איטים ורגועים מאשר במרכז, אני אוהב את החיים האלה. כשהגענו למדרשה מצאתי סביבה תומכת וחמה עם חברים מדהימים שאיתי גם היום. בשנים האחרונות המדרשה התפתחה ונפתחו פאב הג'ומעה וקפה הכנעניה, שניהם נהדרים . אני הולך כל שבוע לג'ומעה לבירה והמבורגר ולכנעניה לסנדוויץ וקפה והפכתי להיות לקוח קבוע, אבל יותר מזה ממש בן בית. כולם מכירים אותי והשירות מצוין ואכפתי. תמיד נותנים לי הרגשה שאני חשוב ונותנים לי שירות אישי מדהים. אני מרגיש בבית שם זה מתבטא בכך שאני  מרגיש שם בטוח וחופשי להיות עצמי ואם הטורט משתלט אני יודע שזה בסדר וכלום לא קרה. הם מקבלים אותי כמו שאני ואם צריך אז עוזרים ותומכים, ומקבלים את התסמונת כחלק ממני.אני תמיד מרגיש שם רגוע ושהכל יהיה בסדר, ששום דבר לא לחוץ ואני יכול להתמודד עם הכל. זה לקחת פסק זמן ולחשוב בצורה רציונלית. אלו מקומות בטוחים שאני תמיד מרגיש בבית ושקט. קבוץ שדה בוקר הגעתי לקיבוץ שדה בוקר לפני כשלוש שנים אחרי ארבע שנים בניצנה. הגעתי לקיבוץ קצת אחרי שהתחלתי לעבוד בבתי הספר במועצה וחיפשתי מקום יותר מרכזי. הבחירה הייתה בין קיבוץ שדה בוקר וטללים והחלטתי על שדה בוקר כי הוא עדיין קיבוץ שיתופי. אני אוהב את חיי הקיבוץ ומקווה ששדה בוקר יישאר קיבוץ שיתופי עוד הרבה זמן. בחודשים הראשונים היה לי קצת קשה להסתגל והרגשתי כחיצוני בקיבוץ. היה לי קשה במקומות ואירועים ציבוריים בקיבוץ. פחדתי מהתגובה לתסמונת. לשמחתי מהר מאד מצאתי חברים וסביבה תומכת שעזרה לי להסתגל, אני מרגיש מבורך על החברים שיש לי בקיבוץ. אחרי תקופה שגרתי בקיבוץ והכירו אותי הרגשתי שקיבלו אותי כמו שאני. זה גרם לי פחות לפחד ויחד עם הפחדים נרגעה גם התסמונת ו, אמנם  לא לגמרי, אך התדירות פחתה. אני מרגיש שהקיבוץ הפך להיות בית עבורי ומקום בטוח שאני מרגיש בו חופשי להיות עצמי ולא לפחד מהתגובה לתסמונת. אני יודע שמקבלים אותי כמו שאני,  שיש לי את התמיכה של הקהילה והחברים בקיבוץ, והרגשת הביטחון מביאה אותי גם להיות  מעורב יותר בחיי הקיבוץ. בית מצאתי את המקום והנישה שלי בקיבוץ שדה בוקר  ובמדרשת בן גוריון. אני מרגיש שאלה מקומות בטוחים ותומכים עבורי, להיות מי שאני ולא לחשוש מהחיים עם תסמונת טורט. יש לי חיי חברה עשירים וחברים מדהימים והתאהבתי ביופי ובשקט של המדבר. אני מרגיש שמצאתי את המקום שבו אני מרגיש בבית.