בפוסט הזה אני מעוניין לדבר על העברת הרצאות בנושא חוית הטורט שלי.
לפני כשנתיים הוזמנתי לתת את ההרצאה הראשונה שלי במרכז צעירים במסגרת "פברואר יוצא מן הכלל". הוזמנתי לספר את סיפור החיים שלי. כשהציעו לי את זה היו לי חששות ולקח לי כשבוע של התלבטויות עם עצמי עד שהסכמתי לעשות את זה. זה הפחיד אותי ואפילו גרם לי לשיתוק ולחץ גדול. ידעתי שהמשמעות של מעמד כזה היא חשיפה גמורה של עצמי מול אנשים שאני מכיר וגם זרים גמורים. אחרי התלבטויות רבות הגעתי להחלטה. אמרתי לעצמי שזה עוד שלב בשליחות שלקחתי על עצמי במאבק להעלאת המודעות לתסמונת טורט.
ההרצאה הראשונה הייתה חובבנית. זאת הייתה ההרצאה ספונטנית וכמעט ללא הכנה מוקדמת. אחרי ההרצאה הזאת ישבתי עם ליאור זלוף, אז מנהלת של מרכז צעירים, והתחלנו את התהליך של שדרוג ההרצאה. תהליך זה דרש המון כוחות נפשיים על מנת להתמודד עם כל מה שצץ במהלך ההסתכלות הפנימית שלי אל ההתמודדות עם הטורט.
התהליך כלל צפייה בסרטונים של טד (TED TALK) והרבה עבודה שלי עם עצמי. היו לנו פגישות עבודה שבהן עברנו על חומרים שכתבתי ואחרי כל פגישה היה לי שיעורי בית. התהליך הסתכלות עמוקה לתוך עצמי על מנת להוציא חומרים ורגשות שהיו קבורים בי עמוק ולא נגעתי בהם. זו היה התחלת מסע של גילוי עצמי וחשיפה של כל הפצעים והשריטות שקיימות בי בעקבות ההתמודדות שלי עם התסמונת. אחרי כשנה של עבודה מאומצת גיבשנו את ההרצאה למה שהיא כיום.
את ההרצאה הזאת אני מעביר כבר כשנתיים ברחבי המועצה, בבתי ספר, לנוער של המועצה ובמסגרות של שנות שירות ומכינות. לפני כחודשיים אפילו נתתי הרצאה לקבוצת סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. למרות שכבר שנתיים אני מרצה וההרצאה כתובה, מוגשת עם מצגת ואני מרגיש שהיא מובנת, בכל זאת, אחרי כל הרצאה, אני ממשיך ומוסיף עוד קצת ומתאים אותה לקהל היעד הבא. .
הדרך שלי בעולם ההרצאות היא רק בתחילתה. אני מרגיש שהמסע והתהליך עדיין לא הושלם, שעדיין יש לי עוד הרבה מה ללמוד. למרות שרוב ההרצאות עוברות טוב, אני עדיין מתרגש כל פעם מחדש ולפעמים עד כדי כך שאני צריך לעצור לכמה שניות כדי להתיצב ולהמשיך. אני מרגיש שההרצאות מעלות בי רגשות בעוצמות שלא חשתי כבר המון שנים ואני צריך ללמוד לחיות איתם מחדש.
עם כל הכאב והקושי שבחשיפה אני מרגיש גם תחושת ריפוי ותחושת סיפוק עצומה מעצם השיתוף והעלאת המודעות. זה מה שנותן לי את הכוח להמשיך במסע.
Komentarai