הטקסים והכפיתיות

כנראה שאלוהים אוהב אותי במיוחד ובנוסף לטורט אני גם קצת כפייתי כפי שודאי ראיתם . בפוסט הזה אני רוצה לשתף אותכם בתחושות ובקשיים שמלווים אותי בחודשים האחרונים בעקבות "טקסים" כפייתיים המופיעים באופן יותר אינטנסיבי, ואיתם גם תנועות  שלא נראות טוב בסביבה ושגורמות לי לאי שקט ולהיות לחוץ בסביבה של אנשים ומוביל אותי להתקפי פניקה ולהיות מנותק מהסביבה ולהתנהג כמו זומבי. אני לא בוחר את המקומות שזה מופיע . וכשהצורך מגיע - זה בא בכל מקום -בבתי הספר ובעבודה במשתלמים, במקומות ציבוריים. בקיבוץ זה קורה לי כמעט כל הזמן במקומות  כגון: חדר אוכל, אולם ספורט, מועדון. כשזה קורה לי, זה לוקח ממני המון כוחות נפשיים רק לנסות ולהשתלט על זה. לעיתים אני צריך ללכת הצידה כדי לשאוב כוחות להתמודד איתם בחברת אנשים. בגלל כל "הטקסים"  שאני מרגיש שאני חייב לעשות אחרת זה לא ייצא לי מהראש, זה רק יעסיק אותי עד שאני אבצע את הטקס.   אני מוצא את עצמי נשאב לתוך המערבולת של החרדות והכפייתיות, שזה מצב שאני שונא להיות בו. המצב הזה מעייף ומתיש אותי נפשית, זה גם מתסכל אותי. לעיתים אני מנסה  ללכת הצידה למקום שקט ולעשות נשימת ותרגילים בדמיון מודרך כדי להרגיע את המערכת ולהיכנס למצב של רגיעה ושקט נפשי. אני מנסה לא לתת לתסמונת אפשרות להשתלט עלי ועל ידי זה להתחיל את המפולת שמובילה להתקפי פניקה וחוסר יכולת לתקשר עם הסביבה. הניסיון לעצור את זה ולהשתלט על זה זה מאד קשה לי מבחינה מנטלית ונפשית, שאני לא מצליח אז רואים את זה. כשזה קורה וצריכים לקחת אותי הביתה זה מדכא אותי בדרך כלל לאותו היום ולפעמים לכמה ימים כי אני מרגיש כישלון בזה שאני נותן לתסמונת להכתיב את מה שאני עושה ואת החיים שלי. בעקבות המצב הזה הייתי נשאר בקיבוץ או במדרשה שהם המקומות הבטוחים שלי שאני מרגיש בהם הכי נוח, הייתי נמנע מנסיעות מחוץ לאזור המועצה כי איך שהייתי עובר את קו המועצה רף חרדה היה עולה באופן אוטומטי בצורה קיצונית. דיברתי עם חברים טובים שלי בנושא והגענו למסקנה שאני צריך לחיות את החיים שלי וללכת לאן שאני רוצה בלי לחשוב על מה שהחברה תגיד על הטיקים והכפיתיות שיש לי. אני חייב להודות שלהגיד ולכתוב את זה קל אבל ליישם את זה בשטח זה קשה. אני עושה כמיטב יכולתי ליישם את זה אבל לא תמיד זה מצליח. אני מנסה לצבור כוחות תוך כדי תנועה וללמוד איך לחיות עם זה בחברה אבל זה קשה. אני מקווה שככל שאני יתרגל את המצבים האלה אז זה יעשה יותר קל עם הזמן. אני מרגיש מבורך עם חברים ומשפחה מדהימים שמקבלים אותי כמו שאני, מקומות עבודה שמעריכים אותי ונותנים לי את כל התמיכה שאני צריך. אני גם חיי בקיבוץ שדה בוקר בקהילה שתומכת בי ומקבלת אותי עם כל היתרונות והחסרונות. אבל למרות כל זה עדיין קשה לי לקבל ולהשלים עם המצב של התסמונת שיש לי שלפעמים עושה מה שבא לה בלי שיש לי שליטה עליה. אני תמיד נמצא במצב של מלחמה בלתי פוסקת עם הכפייתיות והטקסים והתנועות הלא יפות שאני עושה, שסוחט אותי נפשית ומנטלית. אני רוצה להיפטר מכל זה ואני מחכה ליום שזה יעבור לגמרי, אבל אני יודע שזו משאלה שלא תתגשם. אני מקווה שהתהליך שאני עובר והכדורים החדשים שנתנו לי לכפייתיות והחרדה יובילו אותי למקום  יותר טוב מבחינה נפשית ומנטלית, שיאפשר לי להתמודד בצורה יותר טובה עם המצב ולא יסחוט אותי נפשית כמו המצב הנוכחי וזה יאפשר לי ללכת למקומות ציבוריים ללא חשש.