האומץ והטורט

בפוסט הזה אני מעוניין לדבר על האומץ והטורט. אני מאמין שצריך הרבה אומץ כדי להתמודד עם התסמונת בגלל התסמונת ומה שכרוך בה, יש אספקטים בחיים שלי שדורשים כוחות נפשיים גדולים במיוחד. למשל יציאות לסרטים או פאבים. אני תמיד מפחד מאיך שהסביבה תגיב ואיך זה יתקבל בחברה ואני לפעמים נמנע מלצאת למקומות ציבוריים. יש מקרים שבהם אני לא מצליח לנתב את הכוחות הנפשיים שלי לביצוע המשימה או הפעילות  ומוותר לעצמי.זה מתסכל אותי כל פעם מחדש כי אני רואה את זה ככניעה לתסמונת. אחותי תמיד אמרה לי שאני ביקורתי מדי כלפי עצמי והיא צודקת. אני תמיד מעניש את עצמי וכועס על עצמי תקופה ארוכה בגלל כל כישלון או ויתור כזה. בקבוצה צוותא בבאר שבע שאני הולך אליה כל שבוע יש פעילויות שאני לא מרגיש בהם טוב ולא נוח לי בהם. קשה לי למצוא את האומץ להשתתף מהפחד שאני לא אצליח או שלא יצא לי טוב. בפעילויות כמו אומנות או  אימפרויזציה, שהם תחומים שאני חלש בהם, אני חושש ממה שיגידו ואיך יגיבו. קשה לי גם בפעילויות שצריך לחשוף את עצמי ואת המחשבות הפרטיות שלי כמו טרפיה בתנועה בה מעלים מצבים וצריך להיות ספונטני. למרות שאני נמצא בין חברים וסביבה תומכת אני מתקשה וזה מתסכל אותי כל פעם מחדש.. בחצי השנה האחרונה נעשו יציאות לפאב 40 ולסרטים בבאר שבע קלות יותר עבורי. למרות שהפחדים והחששות עדיין קיימים אני מתחזק ומתפתח. אני מקווהשעם הזמן אני אראה את זה גם באספקטים אחרים של החיים שלי אני שואף לחיות לפי הפתגם  "יש לי טורט אבל לטורט אין אותי". כשאני חושב על הגיוס לצבא והכניסה לעבודה בבתי הספר ועל כל הפחדים שעליהם התגברתי אני חושב שיש לי את האומץ. אני צריך להמשיך ולהיות אמיץ כי יש עדיין דרך ארוכה כדי להגיע למצב שבו אני לא נותן לפחדים והחששות להשתלט עלי. אני רוצה להיות האדם שאני רואה בעיני רוחי. כזה שלא מוותר ולא נכנע ומתמודד עם קשיים ומנסה דברים חדשים.